השבוע הזה הוא אחד השבועות המאתגרים ביותר מתחילת משבר הקורונה. חלק מהאנשים חוזרים לעבודה, חלק נשארים בבית. שוב מתחילה תנועה ברחובות, אבל יש הגבלות. כל מיני תכניות של "חזרה לשגרה" יוצאות לפועל ויש הקלות, אבל לא ברור מה יחזיק במבחן המציאות. בממשלה מדברים על צעדים, אבל לא הכל עוד מורגש בשטח.

אנשים נעים בין הרצון לנוע קדימה, לבין הרצון לחזור אחורה. הדחיפות מתערבבת עם עצבים ועם פחד וחרדה והישרדות. ברור לכולנו שהשיטה לא עובדת. נו, זו שצעדנו ברחובות ב-2011 בגללה. גם אז הבנו שיש פער בין מה שסיפרו לנו – לבין מה קורה בשטח.

התחלנו ממאבק על שכירות, זה הפך לדיור ואז לצדק חברתי. האשימו אותנו, סיכסכו בינינו, ניסו לשחוק לנו את הלב ואת האופטימיות עד דק, עשו כל מה שניתן כדי להשכיח את המחאה שפרצה ברחובות. והנה, עבר עשור ואנחנו בתקופה שבה רואים את כל החורים במערכת. זה לא דבר נעים. אנחנו לא מתבוננים על החורים ואומרים "אמרנו לכם".

אבל צריך לזכור שהציבור שיצא לרחובות ב-2011 לא יצא לרחובות בשביל להילחם במישהו ספציפי. הוא יצא לרחובות כדי להתריע בפני הבאות, בפני העתיד לבוא. העתיד הכלכלי השברירי של כולנו. אמרנו בקול שיש בעיה, שכולנו חיים על הקשקש, שרובנו חיים מחודש לחודש. והנה הגיעה הקורונה ומראה לנו שחודש וחצי של עצירה – ממוטטים את כל המרקם החברתי.

אולי, אם אז במקום הפחד מהציבור והניסיון להפריד בין אנשים – היו פשוט מקשיבים לנו, היינו במקום אחר. הלוואי ובשנת 2020 הפוליטיקה הייתה אחרת, אבל היא לא. והיא לא הולכת להשתנות בקרוב. "המשחק הפוליטי" מעולם לא היה יותר חיוור, לא רלוונטי, מכעיס ומנותק.

הציבור שיצא לרחובות ב-2011 ניסה להתריע בפני הבאות. אמרנו בקול שיש בעיה, שכולנו חיים על הקשקש. והנה הגיעה הקורונה ומראה לנו שחודש וחצי של עצירה – ממוטטים את כל המרקם החברתי

שבר האמון במערכת רק הולך ומתעצם עם כל יום שעובר. מערכת פוליטית שרואה את עצמה קודם כל, אירוע שאינו מנוהל, החלטות מתקבלות בצורה שרירותית ולמערכת אין איך להתחבא מאחורי מלים. או שהכסף נכנס לחשבון או שלא, ואולי עכשיו עוד יומיים. המציאות בשטח יותר חזקה מכל ספין וכל כותרת שתשווק ותדוברר החוצה. מלים כבר לא יספיקו כאן כדי להרגיע אף אחד.  

ובינתיים, בשקט בשקט, בין הקירות, אנשים נזרקים מהבית, פורצים חוזה בגלל שאין להם כסף לשלם, מנסים להבין מאיפה לשלם על אוכל ותרופות, ילדים שאין להם מחשב נייד לא נהנים מלמידה מרחוק, מפעלי חיים ועסקים של אנשים קורסים והמצוקה גדלה. גדלה מאוד. בכל יום.

הימים הקרובים הולכים להיות קשים במיוחד. לפחות כשהיינו כולנו בסגר היינו בזה ביחד.  עכשיו יש סכנה שנשכח את צרת הרבים הזאת. יש מי שחוזרים לעבודה השבוע – ויש מי שנותרים בבתים. יש מי שיש לו עזרה מהבית – ויש מי שהבית מתפורר לו בינתיים. ולצד זה שיש תנועה ברחוב וכל אחד ואחת מאיתנו מנסים לסגל "שגרה חדשה" בתוך הכאוס – אנחנו לקראת קיץ מאוד סוער, שבו המחאה תהיה אחרת. לא תהיה בה לא סבלנות ולא עדינות. הכעס הולך לגדול ולהתפרץ החוצה. זה כבר התחיל.

אנשים נזרקים מהבית, פורצים חוזה בגלל שאין להם כסף לשלם, מנסים להבין מאיפה לשלם על אוכל ותרופות, מפעלי חיים ועסקים של אנשים קורסים והמצוקה גדלה. גדלה מאוד. בכל יום

אלו מאיתנו שיש להם את הזכות הגדולה לחשוב מה עושים ואיך יוצרים מתוך התקופה הזו תיקון, אסור לנו להתבלבל. אם השיטה לא עובדת, למה לחזור אחורה? בשביל מה? לתדלק מערכת שהותירה אותנו חשופים לתקופה הזו?

ב-2011 הסיסמה היתה "העם דורש צדק חברתי". אבל השנה היא 2020 ולעם אין זמן כדי לדרוש ולשכנע את מי שמנותק שיתחבר לרחוב. בסיבוב הזה שם המשחק הוא עשייה ביחד כדי למצוא פתרונות – לתקן את מה שלא עובד, ולהמציא מחדש את מה שרקוב מהיסוד.

מה היא השגרה החדשה? איך התקופה הקרובה הולכת להיראות? מה היא תכנית היציאה מהמשבר הזה? אף אחד עוד לא יודע בדיוק. זה ייקח זמן. אבל דבר אחד בטוח – אנחנו נצא מזה רק אם נשתף פעולה, אם אנחנו נתקן את זה ביחד.