אי-אפשר לדעת את מידת חוזקו של בית עד שמכה בו סופה. יציבות היסודות, תפקודה של מערכת האינסטלציה, איטום הגג – כל אלה נבחנים עכשיו, כשסופת הקורונה מכה על חופנו וצוברת תאוצה. כך בביתנו הפרטי, כך גם בזה המקומי והגלובלי. הכול נבחן בעת שכזו – משרטוטי תוכניות הבנייה ועד לאיכות עבודתו של אחרון אנשי הביצוע.
וכמו בכל מבחן פתע, גם כאן יש המאלתרים בתחילה, נדרשים לזריזות המחשבה ולקלות הקול והעט. אולם מיד לאחר מתגנבת ההבנה שלא ניתן להסתמך רק על אלה, שמידת הצלחתנו במבחן תלויה באופן בו התכוננו אליו מבעוד מועד.
ולפתע, סיפורי ההצלחה הכלכלית של הסטארט אפ ניישן נראים פריכים כל-כך, אל מול הזנחתו של המגזר הציבורי. לנוכח ייבוש תקציבה של מערכת הבריאות, על מספר המיטות ומכונות ההנשמה הזמינות, שהופך שגור בכל פה. צמצום הכספים והתקנים שהופנו למערכת הרווחה מתחיל לתת את אותותיו. מערכת החינוך כמעט ומושבתת, לאחר שלא השקיעה את המאמצים הנדרשים עבור פיתוח מערכות חכמות ומקוונות. כל זה מתחיל לצוף כבר עכשיו, כחודש לאחר שאובחנו ראשוני החולים בישראל, ולפני השבועות הארוכים והקשים יותר שעוד נכונו לנו.
סיפורי ההצלחה הכלכלית של הסטארט אפ ניישן נראים פריכים כל-כך, אל מול הזנחתו של המגזר הציבורי
ובקצה עליית הגג התודעתית מודחק ונחבא עכשיו "תהליך השלום". גם מצבו, לא תופתעו לשמוע, בכי רע. צמד המילים הזה, שחוק ונלעג בימים כתיקונם, מכסה על חוסר נכונות ואוזלת ידיים כרונית לטפל במה שהופך בימים אלה לצורך קיומי. ברצועת עזה, בגדה המערבית, בשכונות ירושלים המזרחית שהותרנו מחוץ לגדר – בכל המקומות הללו חיים מיליוני אנשים שאת שליטתנו עליהם סירבנו בעיקשות לשחרר. ועם שליטה, כידוע, באה אחריות.
כיצד נתמודד איתה כשבעוד שבועות אחדים מספר החולים בעזה יזנק? כשמכונות ההנשמה הפנויות שברשותנו יאזלו ולחולים בגדה שתחת שליטתנו לא יהיה איך לנשום? כשיסבירו לנו שאת המחסום של מחנה הפליטים שועפט יש לנעול ושאין צורך לחלוק עם הירושלמים החיים שם את ערכות הבדיקות?
מעולם לא היה החנק הישראלי על העם הפלסטיני מטומטם, יהיר ומסוכן כל כך. מנענו מעם שלם המונה מיליוני אנשים לבנות לעצמו בית, מדינה. בכוח חנקנו אותם בתוך בנטוסטנים משוללי יכולת אמיתית לפתח כלכלה, מערכות ציבוריות מתפקדות וקשרים בינלאומיים הגונים. הפצצנו בתי חולים ותחנות כוח ברצועת עזה, בלי לשאול עצמנו מה נעשה כשחולים משתעלים יבואו אל הגדר ויבקשו עבורם טיפול שאינו זמין בעריהם. וכך, לא על תשעת מיליוני אזרחיה ישראל אחראית כעת, אלא על כל 14 המיליונים החיים תחת שליטתנו בין הים והירדן.
יותר מאי פעם ברור עכשיו שדרך הקפיטליזם החזירי והלאומנות המשיחית כשלה. מוקדם אומנם כדי להעריך האם מנהיגים פופוליסטים דוגמת טראמפ, בולסנרו וג'ונסון ישלמו על מחדליהם בכיסאותיהם – או שכעמיתם אורבן בהונגריה ישתמשו גם הם במשבר כדי להגביר בחסותו את המתקפה על שלטון החוק ולבצר עוד יותר את שלטונם.
אולם כבר עתה יש לנו, פעילות וחבריי החברה האזרחית בישראל, תפקיד משולש למלא: לתת יד וכתף לכל מאמץ להדוף את המגפה; לפקוח עין ערנית על מחטפי השילטון בכדי לוודא שאינו נוקט בחסות המשבר בצעדים פוגעניים חסרי תקנה; ולהציב באומץ חזון לשיקום ושיפור העתיד.
למחנה השמאל יש חבילת זהב להציע, מוצר שערכו יעלה. הימים של שמאלנים מבוישים חייבים לעבור מן העולם. מסכת המגן אותה אנו עוטים עתה על הפנים היא הזדמנות מצוינת להיפטר ממסכות אידאולוגיות ותחפושות של מרכז, המעליב בזחילתו לממשלת כיבוש וסיפוח של החשוד בפלילים.
הימים של שמאלנים מבוישים חייבים לעבור מן העולם. מסכת המגן אותה אנו עוטים על הפנים היא הזדמנות מצוינת להיפטר ממסכות אידאולוגיות ותחפושות של מרכז
עבורנו, מילת המפתח הייתה ונותרה סולידריות. אבל כזו אמיתית – הדורשת יותר השקעות במערכות הציבוריות ופחות מחוות ריקות על מרפסות. ונדע – הסולידריות שנפגין עכשיו אחד עם השנייה תקבע איזו מדינה וחברה יהיו כאן ביום שאחרי הקורונה; הסולידריות שנגלה עם הפלסטינים תעצב את האפשרות להחליף את הכיבוש הנצחי באפשרות האחרת. עתיד אחר, שבו עם שלם לא נתון לחסדינו ואינו תחת אחריותינו.
זוהי אזעקת אמת. רגע מכונן שתוצאותיו יישארו וייצרבו בתודעתנו זמן רב. ולכן, דווקא ברגע הזה, שבו אנו מבינים היטב על בשרנו כמה חיוני תפקידה של מדינה בהגנה על חיי אזרחיה, עלינו לשחרר את המיליונים חסרי האזרחות, ולאפשר להם לדאוג לנפשם ולבריאותם. אם שוב נדחיק ונחניק את המצפון, לעולם לא נוכל להבריא כאומה, כמדינה. אפשר שנצא מהמשבר הזה ערוכים טוב יותר להתמודדות אמיצה עם סוגיות שהדחקנו והזנחנו במשך שנים ואפשר להמשיך לתקוע את הראש בחול. הבחירה בידינו.