"ראש הממשלה בנימין נתניהו הביא הבוקר לאישור הממשלה הצעת 'מחליטים' ובה שורה של הקלות לעסקים קטנים בתחילת דרכם", כך נכתב בהודעה שיצאה ממשרדו של ראש הממשלה. כולם ציטטו וכולם שמחו, כי כולנו יודעים שעסקים קטנים הם עמוד השדרה של המשק, ובלעדיהם הכלכלה כולה קורסת.

מדינת ישראל היא מדינה ששונאת את העסקים הקטנים שלה ומתעמרת בהם. המכולת של זהבה משלמת יותר מסים (באחוזים) מתאגיד ענק כמו טבע או מקדונלדס, והמוסך של ראובן נאלץ לחיות עם סכין תמידית על הצוואר אם יהיה חייב 10,000 שקלים, מה שלעולם לא יקרה לאליעזר פישמן שחייב 4 מיליארד שקלים וחצי. יש רק מגזר אחד שמדינת ישראל מתעבת יותר מבעלי עסקים קטנים: אזרחים ישראלים הגונים שאשכרה עובדים למחייתם, בדגש על הזכויות שלהם.

עמוק בתוך הצעת ה"מחליטים" של נתניהו וכחלון, זאת שאמורה להיטיב עם העסקים הקטנים, מתחבאת פצצת אטום שמטרתה לשגר את העובד הישראלי ישירות למאה ה-19. תחת המלים המכובסות "ראש הממשלה בתפקידו כשר הכלכלה ידאג לשורת הקלות בכל הנוגע להעסקת עובדים לעסק חדש אשר בימיו הראשונים נמצא בתהליך דינמי של הקמה והתארגנות המחייב גמישות בהעסקת העובדים", מסתתרת הפנטזיה של כל בעל הון חזיר שמתייחס לעובדיו כמו אל לא יותר מהוצאה, ולא כמו אל בני אנוש: היכולת להעסיק את העובד במשך יותר משמונה שעות ביום מבלי לשלם ולו אגורה שחוקה אחת כשעות נוספות.

המעבר לשיטת תשלום שעות נוספות גלובליות היא רעיון עיוועים של מיליונר ההייטק נפתלי בנט. הרעיון פשוט באכזריותו – מוגדר מספר שעות חודשיות שבו אמור לעמוד העובד. בישראל מקובל שבוע עבודה של 42 שעות שבועיות (המספר הגדול ביותר במערב, אגב), אבל אם עובד נשאר ביום א' תשע שעות במקום שמונה, ומיום ב' יבצע רק שמונה שעות – הרי שהוא זכאי לשעה נוספת (שלא לדבר על תוספות חג, סופ"ש, לילה וכו').

לפי הצעת המיליונרים, שעות העבודה של העובד לא ייספרו כשעות עבודה ביממה – כמקובל היום בכל העולם – אלא כשעות עבודה חודשיות. המשמעות? אם העובד שלנו עבד תשע שעות ביום א', אבל המעסיק שחרר אותו יום אחד שעה מוקדם יותר, כי ראה שאין לקוחות – השעה הנוספת היתה כלא היתה והעובד לא מקבל שקל.

אוליבר טוויסט. עוד כמה פסקאות תבינו למה

למי אכפת שהעובד שלנו ראה מאוחר את הילדים שלו באותו היום? למי אכפת שלא נהנה מערב שקט ושינה את התוכניות שלו? למי אכפת שהוא נענה לבקשה של בעל העסק כדי לעזור? למי אכפת שמדובר בזכות אדם בסיסית שניתנה לעובדים לפני כמעט 140 שנה, אחרי מאבק עקוב מדם שהתנהל בכל הדמוקרטיות המערביות? לא לנתניהו. לא לבנט. לא לכחלון. אחרי הכל, מדובר בשילוב בין מיליונרים לאנשים שלא חוו מימיהם עבודה כמו אזרחי ישראל, או לכאלה שחוו אותה כל כך מזמן שכבר שכחו מהי.

להצעה של נתניהו (בתמיכת כחלון ובהעתקה מבנט) מצטרפת ח"כ יפעת שאשא-ביטון. היא רואה בעצמה כח"כית חברתית, אבל הציעה לאשר לילדים בני 13 לצאת לעבודה כדי לסייע בפרנסת המשפחה.

שוב: שאשא-ביטון מציעה שילדים בני 13, כאלה שעדיין אין להם שערות בבית השחי, ייצאו לעבודה כדי לסייע בפרנסת המשפחה. אם אמרנו קודם שנתניהו והקואליציה שלו רוצים להחזיר אותנו למאה ה-19, שאשא-ביטון רוצה להחזיר אותנו לסצנות מתוך "אוליבר טוויסט". אולי בשלב הבא יציעו בכולנו לחלק אחוזות לעשירים, לאפשר לווסאלים לעבד את הקרקע, להקים בתי עוני ליד מפעלי תעשייה שמעליהם מתנוססות ארובות ענק כך שהפועלים לא ישחיתו זמן בהליכה למפעל ויוכלו להיכנס מיד לתוך המכרות ולעבודה בתנורי המתכת הענקיים.

זה הזמן להתעורר ולהתעשת. אם אתם קוראים את זה ואומרים לעצמכם "זה לא נוגע לי" – אל חשש, זה יגיע אליכם מהר מאוד. ממשלת ישראל מנסה לגזול מהעובדות והעובדים את מעט הזכויות שנותרו להם אחרי שלושה עשורים של פירוק העבודה המאוגדת ואלימות כלכלית מאורגנת בשיטת "עץ עץ, דונם דונם".

בהתחלה זה ייושם "רק על העסקים הקטנים", ואז העסקים הגדולים יבקשו (ויקבלו) את ההיתר החוקי להתעמר בעובדים שלהם, והממשלה תדרוש זאת גם מהמגזר הציבורי (המאוגד) ואז ישראל תהפוך למדינת החלומות של נתניהו-בנט-כחלון: מדינה שבה העובד הוא עבד, הרווחה מופקרת לטובת הרווחים והממשלה יושבת מהצד וצוחקת צחוק מרושע. סדום זה מקום במדינת ישראל, אבל אסור שישראל תהפוך למדינה של סדום.