לפני ארבעה חודשים נמצא אריאל אבאווה בן ה-17 תלוי בחדר השירותים הצמוד לחדר בו התגורר, בפנימייה של ישיבת "אביר יעקב" בנהריה. חקירת המשטרה נסגרה אחרי שלושה ימים – בלי שנבדקו מצלמות האבטחה, בלי שנבדק הסלולרי של אריאל, בלי שתושאלו תלמידים ומדריכים. סיבת המוות שנקבעה: התאבדות. המשטרה לא מצאה לנכון לברר מדוע הוא עשה זאת, האם מישהו התרשל בתפקידו, האם אריאל היה בדיכאון, האם היה מאוים. השוטרים שביקשו רשות לבצע נתיחה אחרי המוות לא הגיעו עם מתורגמן. האם, שאינה מדברת עברית, לא הבינה במה מדובר והייתה בטוחה שמבקשים ממנה לתרום אברים של אריאל – וסירבה.

החקירה נפתחה מחדש על ידי מפקדת המחוז רק בהתערבות של עורכי דין שהתנדבו לעזור, אבל החוקרים הודיעו שהם לא מצליחים לפצח את הסיסמא של אריאל ולפתוח את הטלפון. מעבר לכך, לא ידוע מי ומה נחקר הפעם. מה שבטוח: החוקרים לא מצאו לנכון לתשאל את בני המשפחה וגם לא חשבו שראוי לשתף אותם בהתקדמות החקירה (אם הייתה). למעלה מארבעה חודשים חלפו מאז מותו של אריאל – ועד היום שום איש משטרה לא דיבר עם המשפחה.

חוזר שנית: במשך יותר מארבעה חודשים אף אחד מהמשטרה לא דיבר עם בני המשפחה!

למרות שהחוק מחייב את מנכ"לית משרד החינוך להקים ועדת חקירה בעקבות התאבדות של תלמיד תוך 30 יום, עד לפני שבוע אף אחד מהמשרד לא דיבר עם המשפחה (וגם אז באו שלוש מפקחות לשאול שאלות ולא סיפקו למשפחה שום מידע). נדרשו שני מכתבים של עורכי הדין למנכ"לית המשרד ופנייה לנציב תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה כדי שהוועדה תוקם, באיחור של 3-4 חודשים.

ושוב: במשך כמעט ארבעה חודשים אף אחד ממשרד החינוך לא ביקר אצל ההורים ששכלו את בנם ולא דיבר עם איש מבני המשפחה!

מאז סוף השבעה ועד היום לא בא אל המשפחה מנהל הישיבה, מנהל הפנימייה, מדריך, מורה. אף אחד מעובדי הפנימייה לא הציע עזרה, לא בא לעודד, לא בא לחבק, לא שאל במה אפשר לעזור, לא ליטף את הראש של שני אחיו הקטנים של אריאל. האנשים האלה קיבלו תחת אחריותם נער שמח – והחזירו גופה. והם קיבלו אותו ל-24 שעות ביממה, זה לא בית ספר שבאים אליו בשמונה והולכים באחת. למרות זאת, איש בישיבה לא מוכן לספר למשפחה מה קרה, איך אריאל היה לפני מותו, האם היו לו בעיות בלימודים, האם הציקו לו, האם היו לו פחדים. שום דבר.

"אל תעשו לי חקירה", אמר להם ראש הישיבה, כשהפנו אליו את השאלות האלה בשבעה.

אדגיש פעם נוספת: אף אחד מהישיבה שבה אריאל נמצא מת לא ביקר את המשפחה מאז תום השבעה!

אריאל אבאווה, מהאלבום המשפחתי

אני מנסה כבר שלושה חודשים לעזור למשפחה, ונתקל באטימות ואדישות. התחושה שלי היא שכל הגורמים הרשמיים מתנהגים כאילו התקלקל קומקום ולא מת ילד. האם כל זה קורה מפני שאריאל הוא יוצא אתיופיה, ששני הוריו לא מדברים עברית, שהוא בא מדירה קטנה בקומה השלישית בבניין ישן בגן יבנה? האם זה היה יכול לקרות אילו אריאל היה תלמיד עירוני ד' מצפון תל אביב או תלמיד הריאלי?

האפליה שמשתוללת בישראל לא מתבטאת בכך שמישהו מכריז בקול "תדפקו את האתיופים", האפליה באה לידי ביטוי ביומיום: פעם מכים שוטרים חייל יוצא אתיופיה ללא סיבה, פעם מתבצע מעצר אלים ולא מוצדק, פעם זה סירוב להשכיר דירה ופעם זה זלזול במותו של נער בן 17.

תגובת ישיבת "אביר יעקב":

"צוות הישיבה והתלמידים שרויים בצער עמוק על מותו של אריאל. אנחנו משתתפים בכל ליבנו באבלה הכבד של המשפחה. מרגע היוודע דבר האסון התגייסנו כאיש אחד לסייע לבני המשפחה בכל דרך אפשרית. משלחות של תלמידים ועובדים יצאו מדי יום לביקורי תנחומים. ראש הישיבה ביקר במהלך השבעה מספר פעמים, סייע בסידורים מול הרשויות ושלח מצרכי מזון. אנחנו מבינים את הכאב אבל מצרים על הטענות. נמשיך להגיש עזרה באהבה ובמסירות".

תודה לקרן נויבך ולנשים שאיתה, מירית הושמנד-מיטרני, דנה אסרף ודנית שוקרון, שעורכות כבר שנים את "סדר יום", ושידרו הבוקר את פרטי הסיפור.