השבוע נרצחו עוד שתי נשים, ככל הנראה על ידי בני הזוג שלהן. שתיהן מצטרפות לסטטיסטיקה העגומה של רצח נשים סיטונאי במדינת ישראל.
מתחילת השנה נרצחו כאן 19 נשים בנסיבות דומות, על ידי בני הזוג או קרובי משפחה. כמו ברוב המקרים, גם כאן, הכתובת הייתה על הקיר ובן זוגה של אחת הנשים אף נעצר, נחקר ושוחרר לביתו שבוע לפני שרצח לכאורה, את אשתו. כיצד קורה כזה מחדל? כיצד קורה שאדם שחשוד באלימות קשה כלפי אשתו משוחרר חזרה לביתו ולחברה כולה מבלי שמוצתה החקירה נגדו? תשובתה של המשטרה מאוד ברורה ואמש אמרו דוברי המשטרה ש"לדאבוננו, נוכח העדר שיתוף פעולה מצד האשה הנפגעת, וללא הסכמתה להגיש תלונה או לכל הפחות למסור גרסה נגד החשוד, הרי שלא ניתן היה להמשיך במעצרו ולהשלים את תיק החקירה. לצערנו, החוקרים נאלצו לשחרר את החשוד בתנאים מגבילים".
תגובת המשטרה היא חרפה. האם ניתן לדמיין מקרה בו אדם נרצח אך מאחר שלדאבונה של המשטרה הגופה לא שיתפה פעולה בחקירה, לא הסכימה להגיש תלונה או לכל הפחות למסור גרסה נגד החשוד – הוא ישוחרר? הרי במדינת ישראל קרו מקרים בהם אדם נרצח, הגופה כלל לא נמצאה ועדיין והחשוד, שהפך לנאשם במשפט פלילי, הורשע בדין.
הפגנה נגד רצח נשים, 17/6/2017. צילום: אבירם בר-עקיבא
לא במקרה, מדיניות מוכתבת מלמעלה
רצח נשים אינו גזרת גורל – הוא עניין של מדיניות. במדינה שבה המושג "ביטחון" עולה לכותרות חדשות לבקרים, די אירוני שהביטחון של יותר מ-51% אחוזים מהאוכלוסייה מופקר מדי יום ביומו. רצח נשים הוא קצה ספקטרום האלימות שנשים חוות. על אותו הספקטרום נמצאות עבירות אלימות רבות ובהן הטרדות מיניות, תקיפות מיניות, אונס, זנות, אלימות במשפחה, גילוי עריות והרשימה עוד ארוכה. נראה, אם כן, שהבעיה נעוצה בכך שהמושג "ביטחון" בהגדרתו הנוכחית בישראל הוא מיליטריסטי וככזה מוטה ולוקה בחסר. ביטחון מוגדר מילונית כהיעדר תחושת איום, אך השיח בישראל מתמקד בהיבטים צבאיים של תחושת איום זו. הוא מתעלם מהמחירים הקשים שתחושת האיום והיעדר הביטחון גובים מחלק גדול מהאוכלוסייה – רוב אזרחי המדינה, למעשה – הנשים.
הביטוי להגדרה הכה-צרה של ביטחון בישראל מוביל לעיוורון מגדרי שתוצאותיו הרות אסון. כך למשל, לפני שנתיים בזמן "אינתיפאדת הסכינים", השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, הורה למאבטחים לקחת את כלי הנשק לביתם למען הגברת תחושת הביטחון ברחובות. אלא מה, השר ארדן התעלם מהסטטיסטיקה שמבהירה שככול שיש נשק בבית, כך הסיכוי הסטטיסטי של האישה להירצח עולה, בין היתר בשל זמינות כלי הרצח במקום מגוריה. לו היה השר ארדן מרכיב משקפיים מגדריים ורואה את פוטנציאל האסון שהוא מביא על נשים, אולי היה מחליט אחרת – אבל כאמור, במדינה שבה ביטחון אישי כלל לא נכלל בהגדרה של ביטחון, נשים נרצחות כאן כמו זבובים ודמן של נשים הוא הפקר.
ממשלה עם דם על הידיים
מתחילת השנה, נרצחו כאן יותר קורבנות על רקע טרור נגד נשים מאשר קורבנות על רקע טרור לאומני. עם זאת, למעט מקרה אחד בו החשודים באונס קבוצתי היו ערבים, ראש ממשלת ישראל לא גינה ולו מקרה אחד של אונס או רצח נשים. יתר שרי הממשלה מעודדים הימצאותם של כלי נשק בבתי האזרחים, אחרים סוגרים מקלטים לנשים מוכות ואין שר או שרה אחת לרפואה שנושא הטרור נגד נשים, זה שגובה קורבנות בקצב מסחרר, בראש מעייניהם וזאת על אף שסוגית רצח נשים היא אינה נחלתן של נשים מהימין או נשים מהשמאל. עד שמישהו בממשלה יתעורר, נראה שהגופות ימשיכו להיערם ונהרות הדם שלנו ושל אחיותינו ימשיכו לזרום – והדם הזה מכתים ויכתים את ידיהם של כל חברי הממשלה שלא נוקפים אצבע לנוכח הקטסטרופה שמתחוללת כאן.