בגל"צ המציאו תפקיד חדש: "מש"קית חדשות". על-פניו, יוזמה לא רעה של תחנת הרדיו הצבאית, כחלק מהמהפך באופן הגשת התכנים למאזינות ולצופות ברשת. חיילת-שחקנית עם פינה שבועית כתובה מראש, שבה מספרים חיילי גל"צ לאחיהם לנשק ולפייסבוק "בגדול, מה שקרה בחדשות השבוע".
"כולנו צריכים צומי", המש"קית על תמימי (צילומסך)
מאז שפורסם הסרטון בו נראות הנערה עהד תמימי ונשים נוספות מתעמתות בכח עם חיילי צה"ל, נכנסו הישראלים לסחרור הצפוי: יש שהתפעלו מקור-הרוח שהפגינו החיילים מול תמימי, ומולם יש מי שטענו כי תגובתם מביישת את צה"ל ופוגמת בהרתעה הישראלית בשטחים. יש מי שהשתעשעו במשחק מילים וכינו את הצעירה "לא תמימה"; יש שניתחו את הפתולוגיה ואת אילן היוחסין שלה.
היו גם מי שדאגו לספק לעולם עוד שיעור מאלף ולא-נחוץ בנוגע למבט הפטריארכלי המרדד: אבי יששכרוף ב"וואלה!" וירון לונדון בחדשות 10 וודאי לא היו היחידים שהתעכבו על מראה של תמימי, והסגבירו כי היא מבליטה את רעמתה הבהירה שלבטח תיגע ללב "האירופאים" ותבטיח את הזדהותם עמה (כי שם כולם בלונדינים, הרי, וכאן כולן-כולן "ערביות"; וכשאירופה רואה בלונד מיד אזרחיה נוזלים, מאבדים כל אמת מידה מוסרית או יכולת שיפוט בנוגע לסכסוך). לדידם, אפילו היא יודעת שהיא סך-הכל נערת פוסטר.
עד כאן, אין הפתעות. המפה הפוליטית פרושה על המפה התקשורתית וכבר מזמן אין שאלה, באיזו אכסניה תתמקם איזו דעה. אפשר להמשיך לצרוך את הנרטיב המועדף עלינו ולהתעלם מכל היתר.
עכשיו קבלו את השנקל של מש"קית החדשות, דמות חדשה על המגרש, על הסיפור. הידיעה הראשונה במהדורה שהועלתה אמש (21.12):
"והאוסקר הולך ל… עהד תמימי".
אתן לנו רגע לעכל את הפתיח הזה — והלאה:
"כולנו מחפשים קצת צומי ברשתות החברתיות. מה לעשות, זה עושה לנו טוב באגו. אבל בחורה אחת מנבי סלאח לקחה את זה צעד אחד יותר מדי. השיטה שלה – להטריף את חיילי צה"ל, בזמן שהיא יודעת שיש מצלמות שמתעדות הכל. ואפילו יש לזה שם, קוראים לזה "פאליווד": פלסטיין-הוליווד".
https://www.facebook.com/glzradio/videos/1561358870573600/
מש"קית החדשות שלי עונדת דרגות רב"ט ומעניקה פרס לפלסטינית צעירה ממנה, המתנגדת לנוכחות הצבא, שאת מדיו מש"קתי לובשת. מדים זהים לבשתי גם אני לפני כשבע שנים, בתפר בין שנות-העשרה לשנות-העשרים של חיי. היינו כארבעים ואמרו לנו, "המיקרופון הוא נשק. תחנת הרדיו הצבאית היא חיה מוזרה, מורכבת במהותה מהמתח שבין הציבורי לממסדי, בין יושרה עיתונאית-ביקורתית לבין ממלכתיות. צריך להיזהר מהיוהרה".
צדקו. היינו יהירים והיינו חשובים לדעתנו, והיו לנו נפילות. אני זוכרת במיוחד כמה כאבתי כשבלוגר מפורסם פרסם סטטוס: "כן, הקריינית בגל"צ אמרה עכשיו ALEPO". זו הייתה מהדורת החדשות הראשונה שערכתי וקריינתי, לא ידעתי שהעיר אלפו היא חאלב שבסוריה, והידיעה שודרה. הרגע הזה חלף מהעולם, ושנים אחריו אני עומדת מול מש"קית החדשות ורוצה להגיד לה: את עושה טעות.
מעולם לא ראיתי מופע מטורלל כזה יוצא מהתחנה. יושבת מגישת מהדורת חדשות ולועגת בשם כולנו, צבא שלם מאחוריה, לאדם שעומד במרכז הידיעה שהיא משדרת. במקרה הזה, יחסי-הכוחות נוטים במובהק וביתר-שאת לטובתה של מש"קית החדשות – וטיפול רגיש היה הולם אותה הרבה יותר, אותה ואת חבריה שכתבו את הפינה, ואת עורכיה, ואת מי שאישר אותה לשידור. קשה לי להבין איך זה שלא התרוממו גבות, ואם התרוממו, איך זה שלא עצרו את הפרסום – שהוא באמת, קשה מנשוא.
ברור שמש"קית החדשות היא דמות פיקטיבית, ברור שכותביה פונים לקהל הצעיר, לקהל על מדים, לקהל שלא מאזין לשידורי הרדיו. אני מבינה גם את השיטה שלה – להטריף את חיילי צה"ל, בזמן שהיא יודעת שיש מצלמות שמתעדות הכל. ועדיין, אפשר רק לדמיין איזו סערה הייתה קמה על התחנה לו ה"ידיעה" הזו על תמימי הייתה משודרת במהדורת החדשות של השעה ארבע, ובצדק. ואני מקווה שעורכי החדשות בתחנה, חיילים ואזרחים, מתביישים בה.
את צודקת, מש"קית חדשות. כולנו מחפשים קצת צומי ברשתות החברתיות. אין ספק שזה עושה לך טוב באגו. מבחינתי, אפשר להחזירך אחר כבוד לידי דו"צ.
(ואגב, זו לא רק תמימי; זו גם חברת "טבע" שקריסתה מוצגת כ"הם עשו מלא מלא טעויות, חי חי חי")