יעל מזרחי. בת 43. רכזת לשכה בכירה במשרד ממשלתי (למעשה, מזכירה). משתכרת 7,000 שקלים בחודש. נשואה ואם ל-11. גרה בשכונת הר נוף בירושלים
אני עובדת ב"משרת אמון" שפירושה עבודה על זמן שאול. אני נתונה לפיטורים חלילה בכל רגע נתון, או בחילופי ממשל. אני משתכרת שכר גבוה יחסית, 7,000 שקלים, ויש לי אפשרות למלא עוד 20 שעות נוספות – שאני לעולם לא מצליחה להגיע אליהן.
בעלי עובד כמורה לקריאה בכמה בתי ספר ומרוויח 4,000 שקלים. הוא גם הוציא חוברות קריאה נהדרות לילדים, שהן "דמי הכיס" שלנו. הן נמכרות ב-20 שקלים לחוברת ומסייעות במעט לתזרים המזומנים הדליל בבית.
לגדל 11 ילדים מ-11 אלף שקל זה כנראה כמו לגדל שניים מ-2,000, או שלושה מ-3,000. זה לא קשור למציאות. המשכורות שלנו בקושי מכסות שכר לימוד וכלכלה. הגדול אמנם נשוי כבר, אבל אחריו באים שני סטודנטים, ואז רביעיית בנים בני 15, זוג תאומים בני שמונה, באמצע ילד סנדוויץ' ובסוף – בן זקונים. אני יודעת שבעיני רוב החברה הישראלית אסור לי להתלונן כי מה, עשרה לא הספיקו לי?
אני באמת לא מתלוננת. למזלי אני חיה בחברה שהרבה פחות נחשפת לגירויים ולמנעמי החיים, כך שגם הדרישות פחותות. כל יום אני ממציאה את עצמי מחדש עם כל מיני רעיונות הפעלה חינמיים לילדים: אנחנו חורשים את גן סאקר עם סנדוויצ'ים מהבית, ומי שמתנהג יפה זוכה לשחק באייפון 5 של אמא (אמרנו עובדת מדינה?)
לסופר אני משתדלת לצאת כל פעם עם ילד תורן אחר (זה חסכוני יותר), וקונים רק מה שצריך. אני צמודה לרשימות ולמבצעים, וסימן ההיכר שלי הוא ארבעה כיכרות לחם שלמים (פרוס עולה יותר). בראש חודש זוכים לשוקו ולחמניה.
בגדים עוברים בירושה וחוץ מזה בשכונה שלי יש פרויקט שנקרא: "הדלת הצהובה", חנות יד שנייה של בגדים מצוינים. יש לי שם מקום של כבוד ותמיד אני בת מזל שמוצאת את המותגים הכי שווים – "גאפ", "אולד נייבי" ו"ניין ווסט", הכל ב-4 שקלים בלבד לפריט.
נופשים וחופשות יש לנו רק בחלומות. אני מתה לצאת עם בעלי לנופש כזה, הכול-כלול, אבל ההוצאה נראית לי כל כך מחרידה ומיותרת שאני מיד מוותרת. בימי הולדת או בחופשה שלא נגמרת אני מנסה לשמח את הילדים עם כל מיני רעיונות דביליים כמו פרצוף בצלחת: שתי זיתים כעיניים, גזר כאף ומלפפון מחייך. אני מתחפשת למלצרית עם תפריט ביד והנה זה ממש מרגיש כמו מסעדה. הילדים ממש בעננים.
הנקודה היותר מסובכת בהרכב המשפחתי היא הילדים הבוגרים. עליהם את לא יכולה לעבוד. הם רוצים מדי פעם בגדים חדשים על-אמת ובאולינג ופיצה בעיר ולא בבית. אצלי בבית שומעים הרבה "אין" ו"לא" ו"אחר כך" ו"נראה" ו"אולי" ו"לך לעבוד".
דבר נוסף הוא סעיף ההוצאות "הבלתי צפויות": עיניים ושיניים וברז שדולף כמו הכיס שלי, והאירועים. הו, הארועים. שיהיה במזל ובשמחה, גם אני אנסתי כמה משפחות אומללות לבוא לשמוע דרשת בר מצוה משעממת עם תפריט זול ועוגת הבית לקינוח, אבל זו בהחלט הוצאה לא מבוטלת. לרוב אני הולכת לבד (מסבירה שמישהו צריך לשמור על הילדים בבית) ואז הצ'ק מצטצמם.
אני מרגישה שאני ברכבת הרים ולא מצליחה לרדת ממנה, כל היום במירוץ אחר הילדים, הסופר והבנק.
אני בת 43, אני רוצה להמשיך להיות יפה כמו בגיל 20, אבל זה עולה כסף. אני לא קונה אפילו קרם לחות. כל מה שקשור ליופי ולאסתטיקה שלי לא קיים ברשימת ההוצאות. אם יש אירוע מיוחד שבא לי להשקיע אני נכנסת לסופרפארם, משחררת חיוך מיליון דולר, מתחנפת לדיילות היופי שיאפרו אותי, מתיזה על עצמי מהטסטר של הבושם הכי-הכי יקר (לא מתפשרת), מודה מקרב לב לעובדות המסורות, קונה חפיסת מסטיק אורביט בקופה (בכל זאת, לא נעים) ויוצאת משם סופר-מודל.
בסך הכל החיים לא רעים כל כך. יש מלא ויתורים וחלומות גנוזים, בן זוגי ואני במלחמת קיום וגידול של 11 ילדינו, ואנחנו מאוד עייפים. אבל מרוצים.
*
לשמחות יעל הולכת לבד, ואז סכום הצ'ק מצטמצם. לחצו כאן ובדקו מה הסכום הנחוץ לכם כדי לחיות בכבוד