הכלניות חזרו, וגם דרום אדום. אפשר לכתוב אין ספור קלישאות על דם ואדמה, על החזרה הצמיחה והפריחה, אבל כשראיתי היום את השלטים שקק"ל שמו ביערות שלהם לכבוד דרום אדום, ביחד עם השירותים הכימיים, רציתי לבקש מכם במילה אחת "לא", ובשתי מילים: "אל תבואו".
לא בגלל שמסוכן כאן, למרות שעדיין נופלים פצמ"רים מדי פעם, ולא בגלל שמפחיד כאן (כן, ירי תותחים ומסוקים הוא מפחיד), וגם לא בגלל הכבישים ההרוסים או הקוליסים שהשאירו הטנקים בכל מקום. אל תבואו בגלל דרך ארץ.
זהו חבל ארץ שהתושבים שלו פליטים בארצם במקרה הטוב, רבים מהם נרצחו ועשרות מהם עדיין מצויים בשבי חמאס מתחת לחאן יונס. לעשות כאן פיקניק כשהישובים נטושים ושרופים, זה כמו לעשות מסיבה בבית של שכן שנמצא בטיפול נמרץ בבית חולים, לפלוש למקום כשהמארחים אינם. זה הבית שלנו, והפעם אנחנו לא מזמינים.
עוד לא דיברנו על כל אלו שלא יתאפקו ורק ירצו לראות את המיגונית, או לתת הצצה קטנה לבתים השרופים בקיבוצים. כבר היום אפשר לראות בקיבוצי הנגב המערבי אוטובוסים של קבוצות שונות ומשונות שבאות לעשות סיבובי "שואה" בין הבתים הפרוצים והחרבים, בלי לעצור לרגע כדי לשאול את מי שגר בבתים האלו האם זה בסדר מצדו. יש לא מעט תושבים בקיבוצים שלא ביקרו בביתם ולו פעם אחת מאז ה-7 באוקטובר. חלק מהבתים נשארו פתוחים לרווחה. זו לא הזמנה להיכנס, זה בדיוק ההיפך.
חברת בארי אמרה: נכבשנו שלוש פעמים. בפעם הראשונה על ידי החמאס, בשניה על ידי הצבא, ובשלישית על ידי הסקרנים. זה התחיל בפוליטיקאים, כולל כאלו שכנראה היתה זו הפעם הראשונה בחייהם בה דרכו בקיבוץ בעוטף עזה כמו נתניהו, רוטמן ובן גביר, המשיך באנשים עשירים כמו אילון מאסק, וזה לא מסתיים.
כתבות יח"צ בטלוויזיה מזמינות אנשים להגיע, ואז מסבירים ש"לא מדובר על הישובים אלא רק על היערות היותר רחוקים, באזור נתיבות". כולנו יודעים מה עושה ישראלי עם ארבע על ארבע אחרי שהוא מגיע לנתיבות, משום עוד קצת לשוקדה, והופה הנה בארי. אחרי שהזמינו את כל עם ישראל אלינו הביתה, מודיעים שיסגרו כבישים ויהיו חסימות – כדי שלא יגיעו לקיבוצים. חלם על חלם.
בחודש וחצי האחרונים אני גר במשך רוב השבוע בקיבוץ שלי, בנירים, בגלל שיש לי שם עבודה. המקום נטוש. יש כאן קצת צבא, קצת עובדי חקלאות, אין מי שיבדוק כל אחד שרוצה להיכנס, אין מי שיגיד "עד כאן, פה זה זה שטח פרטי ולא ביקשתם רשות". בקיבוץ הרי אין גדרות ואין חצרות, וחלק גדול מהבתים לא באמת נעולים, וכל מי שמסתובב רואה את החיים הכי אינטימיים שהיו כאן, בלי לבקש רשות מהאנשים שאלו היו החיים שלהם.
אז אל תבואו עד שאנחנו נחזור. חכו שנזמין אתכם. תאמינו לי שאין דבר שאני רוצה יותר מלהזמין חברים לטיול של כלניות, בוץ ואבוקדו. אבל אנחנו לא מסוגלים לדבר על שגרה כל עוד אנחנו לא בבית, ובטח לא על ניצחון וכל מיני סיסמאות וקלישאות.
אפשר להניח לנו בשקט לעוד כמה חודשים, ולתת לכל קיבוץ וקהילה להנציח ולזכור את היום הזה בצורה בה תראה לנכון – לפחות בתוך הבית שלה. אנחנו לא אתר תיירות, אנחנו בני אדם. אפשר לחכות שנה, בתקווה כנה ואמיתית שבשנה הבאה נוכל להגיד חזרנו ולהזמין את כולכם להיות איתנו.