בלי להכיר אותך באופן אישי, יש סיכוי לא רע שהקריירה של אחד מההורים שלך, או שניהם, נראתה בערך כך: כניסה למקום עבודה בתחילת שנות ה-20 ולאחר מכן מקסימום החלפה אחת או שתיים של מקום עבודה, עד לקבלת קביעות (רשמית או לא) והמשך באותו מקום עד לפנסיה המיוחלת.
כיום שוק העבודה נראה שונה מאוד. אני ומרבית מחבריי החלפנו יותר מקומות עבודה ממספר מקומות העבודה שההורים שלנו החליפו במשך כל חייהם. הקביעות כמעט חלפה מהעולם, וחלק מאיתנו בכלל מועסקים בתוך פרילנסרים או עובדי פלטפורמות, ומוציאים חשבונית במקום לקבל תלוש שכר.
לצורות ההעסקה החדשות יש מספר יתרונות כמו גמישות, גיוון ויכולת לדייק את הרצונות והתשוקות שלנו בשוק העבודה. אבל לצדם יש גם לא מעט בעיות, כמו חוסר יציבות, תנאים סוציאליים חסרים, אופק קידום מעומעם ועוד. למעמד החדש הזה, שלא כולל דווקא עובדים שמגיעים מאוכלוסיות מוחלשות, נוהגים לקרוא היום "הפרקריאט" או "המעמד הפגיע".
למרות השוק הגלובלי שבו אנחנו חיים, בכל מדינה נראה המעמד הזה קצת אחרת. בישראל אפשר לאפיין אותו לפי שתי קבוצות מובחנות: עובדים לא מוכרים ושכירים לא מוגנים. קבוצת העובדים הלא מוכרים כוללת בתוכה פרילנסרים מדומים, שהם עובדים המועסקים באופן רשמי כעצמאים על אף שמבחינת תלותם במעסיק הם אמורים להיחשב כשכירים, וכן את עובדי כלכלת הפלטפורמות – עובדים המועסקים באחת מחברות הפלטפורמה, בעיקר בתור שליחים או נהגים, ואינם מוגדרים כשכירים אלא כעצמאים. ככאלה, העובדים הלא מוכרים אינם נהנים ממרבית הזכויות הסוציאליות שלהן זוכים שכירים כמו ימי חופשה, ימי מחלה, חסכון לפנסיה, פיצויי פיטורים, ביטוח תאונות עבודה ועוד. זאת, על אף שצורת העסקתם דומה יותר לזו של שכיר מאשר לזו של עצמאי.
סיווג תעסוקתי חדש
סקר שביצענו לאחרונה בקרב המועסקים באותה קבוצה, במסגרת מחקר מדיניות שסוקר את המעמד הפגיע בישראל, העלה כי 40 אחוז מעובדי כלכלת הפלטפורמות ו-30 אחוז מהפרילנסרים המדומים אינם עובדים בזמן מחלה וכתוצאה מכך הכנסתם נפגעת (מכיוון שהם אינם זכאים לימי מחלה). עוד 30 אחוז מעובדי כלכלת הפלטפורמות עובדים כשהם חולים, מחשש שהכנסתם תיפגע אם לא יעשו זאת. כמחצית מעובדי כלכלת הפלטפורמות היו מעדיפים לעשות עבודה דומה בתור שכירים, ו-37 אחוז מהפרילנסרים המדומים סבורים שאינם מקבלים מספיק זכויות סוציאליות.
שליש מעובדי כלכלת הפלטפורמות עובדים כשהם חולים, מחשש שהכנסתם תיפגע אם לא יעשו זאת
הקבוצה השנייה היא קבוצה ותיקה יותר – קבוצת השכירים הלא מוגנים. קבוצה זו כוללת עובדים לא מאוגדים, חסרי השכלה אקדמית, שמהווים 49 אחוז מהשכירים בישראל; ועובדים שמחליפים מקומות עבודה באופן תכוף, המהווים 41 אחוז מהשכירים בישראל. עובדים אלה (שקיימת ביניהם חפיפה חלקית), סובלים משכר נמוך בהשוואה לעובדים אחרים, ומתנאי עבודה לקויים כמו אי חסכון לקרן השתלמות, התקדמות איטית בשכר, יציבות תעסוקתית מעורערת ועוד.
מכיוון שהתופעות האלה מתרחבות ומאיימות על זכויות העובדים, שהושגו בעקבות מאבקים וחקיקה של עשרות שנים, והמעמד הפגיע החדש מאיים לערער את הסדר החברתי והפוליטי במדינות רבות, החלו לחוקק חוקים שיתנו למעמד הזה מענה. מספר מדינות באירופה שינו את תנאי צבירת הזכויות הסוציאליות, כך שיחולו על כלל העובדים, בלי קשר לוותק שלהם במקום העבודה. מדינות אחרות חוקקו חוקים שמכירים בעובדי כלכלת הפלטפורמות כשכירים, ומאפשרים להם לקבל את כלל הזכויות הסוציאליות שמגיעות לשכירים.
מדינת ישראל נענתה באיחור לאתגר, אבל נראה שבתקופה האחרונה ישנה התעוררות. ועדת העבודה והרווחה, בראשות ח"כ אפרת רייטן, קיימה מספר ישיבות בנושא תנאי ההעסקה של עובדי כלכלת הפלטפורמות. בעקבותיהן החליטה שרת הכלכלה אורנה ברביבאי להקים ועדה בינמשרדית מיוחדת, שבימים אלה דנה בנושא זה, ואמורה להגיש את המלצותיה לממשלה בקרוב.
בימים אלה מתנהלת תביעה ייצוגית של מספר עובדי וולט נגד החברה, בטענה שהיא חייבת לשלם להם על הזכויות הסוציאליות מכיוון שהעסיקה אותם כעצמאים ולא כשכירים, כמו שהם אמורים להיות.
בימים אלה מתנהלת תביעה ייצוגית של עובדי וולט נגד החברה, בטענה שהיא חייבת לשלם להם על הזכויות הסוציאליות מכיוון שלא העסיקה אותם כשכירים
על מנת לטפל במעמד הפגיע בישראל, המדינה צריכה לנקוט במספר צעדים. ראשית, להגדיר בחוק מהם שכירים ומהם עצמאים, ואולי ליצור סיווג תעסוקתי חדש לשכירים בעלי תעסוקה גמישה יותר, שייתן להם את מרבית הזכויות הסוציאליות.
על מנת לעזור לשכירים הלא מוגנים, המדינה צריכה לבטל את התלות של הזכויות הסוציאליות בוותק, להקל על ההתאגדות במשק, להגביר את האכיפה על חוקי העבודה, ולהרחיב משמעותית את ההכשרות המקצועיות שהיא עושה.
התעלמות מהאתגר של המעמד הפגיע תאיים למוטט את ההישגים שהושגו בתחום הזכויות הסוציאליות בעשרות שנים של מאבק וחקיקה, ועלולה לגלוש לכלל המשק הישראלי. מתן מענה נכון והוגן לאתגרים אלה, יתאים את חוקי העבודה לאתגרי המאה ה-21 ויאפשר לכלל אזרחי ישראל חיים ברווחה וכבוד.
הכותב הוא מנהל מדיניות בקרן ברל כצנלסון