ואז הערבי עלה לנאום וחשף את מבוכת המארגנים

הליינאפ של ההפגנה למען הדמוקרטיה אתמול היה מהודק ומתוכנן היטב. קצת פוליטיקאים מהמרכז ושמאלה, קצת אנשי אקדמיה ומשפט, קצת מארגנים. ואז הערבי ביקש לנאום, וטרף את הקלפים. כמו לפני שנה, בהפגנה נגד השחיתות במוזיאון תל אביב, גם הפעם היו לבטים לגביו. שלוש מערכות בחירות והבנה שאין סיכוי לקואליציה או לסיום שלטון נתניהו ללא הערבים, לא שינו יותר מדי. 

המארגנים של מחאת דגל שחור מנסים ללכת על קו בטוח, כלל ישראלי. להיצמד למחאה נקייה וממוקדת בשמירה על שלטון החוק והדמוקרטיה. הבסיס למחאת דגל שחור הוא פלטת הצבעים המוכרת והידועה של השמאל הציוני המתכווץ, הלבן במידה, זה שנזרק הלוך ושוב בטווח שבין מרצ, העבודה, יש עתיד וכחול לבן ב-20 השנים האחרונות. זה שכוחו האלקטורלי אינו פורץ את רף 40 המנדטים כבר עשור. 

באותם גבולות גזרה ברורים – כולל הדגשות חוזרות ונשנות של שקמה שוורצמן, מובילת המחאה, עד כמה אנחנו אוהבים את המדינה ושירת התקווה לסיום – משורטטות מטרות המחאה באופן כמעט סטרילי: שמירה על כללי המשחק הדמוקרטיים, חקיקת חוקים שאינם מאפשרים לנאשם בשחיתות לכהן ושמירה על עצמאות הרשות השופטת. בלי לציין שמות, בלי לטעון את הדברים בתוכן פוליטי מיותר. רק טכניקה חדה וחלקה. באנו, ניקינו, הלכנו. אנחנו פה כדי לשמור על אבני היסוד של הדמוקרטיה. לא יותר ולא פחות. 

מה שיפה במשטח הקנבס הסטרילי הזה, הוא שכל דובר יכול היה למצוא בו את מקומו ולטעון אותו במשמעויות שלו. יאיר לפיד ומשה (בוגי) יעלון השתלבו במסרים האלה כמו כפפה ליד, עם אמירות נגד השחיתות ונגד שותפם לשעבר בני גנץ, ש"נכנס מתחת לאפיריון של נתניהו" במקום מתחת לאלונקה, כדברי יעלון. כך גם יאיר גולן, שדיבר על תקווה ונשא נאום בחירות לקראת הקמת רשימה בראשותו (?), כולל אזכורים לכך ש"המקום הכי חשוב הוא הקלפי". פרופ' יורם יובל דיבר אל הלב, על כך שצריך לאהוב את תומכי נתניהו ועל חוכמתו שפיענח. ואז עלה איימן עודה. 

---

דקלום המורה לאזרחות

דבריו של עודה סחפו את הקהל. הוא פתח בסיפור קורותיו של כל פוליטיקאי ערבי, שתמיד מוזמן דקה לפני העצרת אחרי לבטים קשים, כמו לפני שנה בהפגנה במוזיאון ת"א. "אמרתי כן! בוודאי שאגיע. אני רוצה להיות שותף בשינוי!", אמר והמשיך בציון העובדה שהערבים לא מסוגלים להיאבק לבד בגזענות ובהרס הדמוקרטיה, אבל בלעדיהם זה בלתי אפשרי. רק ביחד. ‏וכן, הוא הזכיר את סיום הכיבוש ואת העובדה שבלי מאבק באפליה הגזענית אין דמוקרטיה. "מעז ייצא מתוק. מהמשבר הזה יש הזדמנות ענקית לבנות מחנה דמוקרטי, חזית יהודית ערבית רחבה. למען השוויון, השלום, הדמוקרטיה וצדק חברתי. אנחנו הרוב!" 

התשואות לנאום שלו החרישו את הכיכר. למעט אולי הנאום של הלפיד שהיה בין הראשונים לדבר, עודה היה זה שהצית את הערב. הכיכר כל כך רעשה, עד ששוורצמן המארגנת עלתה לאחר מכן ונתנה כמה דברי הבהרה: אנחנו לא מסכימים בינינו על התוכן, אבל אנחנו נאבקים על כללי המשחק כדי שנוכל להתווכח. היא חזרה על כך שוב ושוב. הטון שלה נשמע כמעט מתנצל ומתגונן, כמי שמבקשת להסביר שוב ושוב מדוע עודה הוזמן ונאם. האם לא הבחינה שזה היה הנאום שהכיכר הכי התלהבה ממנו וחששם היה מיותר? ומדוע לא נתנה את אותה הסתייגות לאחר נאומו של יעלון?

הדיסוננס בין הנאום הסוחף ומעורר ההשראה של עודה לבין דבריה שנשמעו כמו דקלום של מורה לאזרחות, סימנו אולי יותר מכל את השבר במחנה הדמוקרטי הרחב ותקרת הזכוכית שלו. התשואות שקיבל עודה הביכו וחשפו את ערוותו של המרכז שמאל הציוני של שקמה וחבריה, זה שרק רוצה את ישראל הטובה והישנה של פעם ומתפלא בכל פעם מחדש, שנתניהו מחסל אותם בעזרת הפרד ומשול והפחדה מ"תומכי טרור". 

התשואות שקיבל עודה חשפו את ערוות המרכז שמאל הציוני, זה שרק רוצה את ישראל הטובה והישנה ומתפלא בכל פעם מחדש שנתניהו מחסל אותם בעזרת הפרד ומשול והפחדה מ"תומכי טרור"

בעוד שנתניהו הצליח לגבש סביבו גוש הומוגני ויציב, שנע בין חרדים אנטי ציוניים לליכודניקים ליברליים; בגוש שמתיימר להיות דמוקרטי בקושי מצליחים להתחייב להפגנה משותפת, בכל פעם מחדש. 

כי מה נמצא בבסיס אותה מבוכה ודילמה של המארגנים, אם לא הפחד של ראשי המחנה ללכת על ממשלה צרה בתמיכת המשותפת, והחולשה שבעטיה המחנה מצרף אליו דמויות ימין בוגדניות כמו אורלי לוי אבקסיס ויועז הנדל וצביקה האוזר. מהי אותה מבוכה רגעית והזמנה ברגע האחרון תחת לחצים, אם לא הסיבה לכך שהוא מתפרק לרסיסים ברגע שהצד השני צווח "בו! יזבק!". עד שהוא לא יתגבר על החשש הזה, שום מהפך דמוקרטי לא יצמח. 

מהי אותה מבוכה רגעית והזמנה ברגע האחרון תחת לחצים, אם לא הסיבה לכך שמחנה השמאל מתפרק לרסיסים ברגע שהצד השני צווח "בו! יזבק!"

אם המרכז שמאל של לוחמי הדגל השחור רוצה לשנות את כללי המשחק באמת ולהחזיר את ערכי הדמוקרטיה הבסיסיים למציאות הישראלית – הדבר החשוב ביותר שהוא צריך לעשות זה להפסיק את ההפרד ומשול הפנימי, וליזום מצידו שיתוף פעולה אמיץ ובר קיימא של בין ערבים ליהודים, כזה שיעמוד באומץ במבחני ההפחדה וההסתה מימין.

גם בצד הערבי יצטרכו לשקול מחדש את סיפוחם של פלגים קיצוניים כמו בל"ד. כל עוד נאבקי הדמוקרטיה ייכנעו למה יגידו מימין, ויחששו מלהזמין את עודה פעם אחר פעם, הדמוקרטיה תמשיך להפסיד.

האנרכיה יכולה לחכות 

בשולי הדברים: ביציאה מההפגנה התפתח עימות בין כמה מבאי ההפגנה (ההערכות דיברו על 2,000 – 3,000 משתתפים) לבין שני ביביסטים שקיללו את העוברים ושבים, ושנסגרו מפאת חשש לעימותים באזור מגודר על ידי המשטרה. קשה היה שלא להיזכר בכותרת של "הארץ" משישי, שבה נתניהו מבטיח שאם ייפסל על ידי בג"ץ (נושא שעלה שוב ושוב במהלך ההפגנה) כנאשם בפלילים שאינו יכול להרכיב ממשלה – ההמונים ייצאו לרחובות ותהיה אנרכיה. 

ובכן, צר לי לאכזב. שני אנשים מול יותר מ-2,000 משתתפים אמש זה רחוק מאנרכיה. נכון, מדובר בימים חריגים שבה יציאה מהבית היא מוגבלת ויש לאנשים דאגות קצת יותר קשות על הראש, אבל נזכיר שגם בימים הקשים ביותר של נתניהו אחרי בחירות בספטמבר, בכנסי החירום שנערכו בגני התערוכה ובמוזיאון תל אביב לא הגיעו יותר מכמה אלפי אנשים להוטים וקיצוניים. מלחמת האזרחים תיאלץ להמתין אחרי המשבר הכלכלי הגדול שהיה פה.