כבר בכניסה לעיר, בנקודה שבה גשר המיתרים לא מטיל אפילו צל, עמדו כמה נערות דתיות וכירכרו סביב שלט "אבא ואמא = משפחה / האומץ להיות נורמלי", חשוב היה להן לקבל את פניהם של הבאים והבאות בפקקי ירושלים. המוני שוטרים עמדו מפוזרים בכל רחבי מרכז העיר, כיוונו תיירים מבולבלים ועוברי אורח אל הכניסות השונות למצעד הגאווה או הרחק מהן.
מצעד הגאווה בירושלים הוא לא רק אירוע קהילתי, חברתי ופוליטי מרגש – אלא גם תצוגת תכלית של יכולות המשטרה לאחר הכישלון הנורא עם ישי שליסל לפני ארבע שנים. לכמה שעות מדי שנה היא מנקזת את הניסיון הרב שהיא צוברת במשחקי כדורגל, בהפגנות חרדים ובשיטור פולשני בשכונות הפלסטיניות ובעיר העתיקה. המשטרה מרימה לאוויר את המטוס שחג בדרך כלל מעל תפילות יום שישי מועדות לפורענות במסגד אל-אקצה, מציבה צלף על גג אסטרטגי, מפזרת סמויים בגובה העיניים, מגדרת שטחים בקפדנות, בודקת תעודות זהות, מפשפשת בחפציהם של הבאים בגדרותיה, ואז עושה זאת שוב באקראי.
בקיצור, מיישמת את תורת הפרופיילינג הביטחונית על מי שנראים כמפגע הפוטנציאלי – כלומר, גברים חובשי כיפות עם ציציות וגברים לבנים סחים למראה. מי שביום יום עובר בקלות ביקורת אבטחה בתחנה המרכזית או בנתב"ג – מסומן כאן מיד כחשוד המיידי. זה לא מרגיש כמו צדק פואטי, אלא בעיקר מדגיש את האבסורד שבו אנו חיים. וכך, ככל שמתקרבים לגן הפעמון, מתרבים מראות חובשי הכיפות שמעוכבים בצד הרחוב ונשמרים על ידי שוטר או שוטרת.
באירוע הזנקת המצעד אמר שגריר האיחוד האירופי כי הגוף שהוא מייצג מתנגד לכל צורה של אפליה, שלכל אחת עומדת הזכות לבחור את נטייתה מינית, ואיחל לצועדות ולצועדים מצעד "בטוח ונהדר". שגרירת קנדה בישראל עלתה לבמה מיד אחריו ובירכה את ירושלים על שהפכה לעיר הראשונה ב-2019 לפתוח את אירועי חודש הגאווה בישראל וטענה כי המצעד הוא עוד צעד לעבר עולם בו האהבה מכריעה את השנאה והחמלה מכריעה את האדישות.
אבל כשעתיים לפני הזנקת המצעד על ידי נציגי הנאורות בזירה הבינלאומית, האוויר כבר היה מלא בצעקות של "בושה", הן אלו של בן גביר ופעיליו המגודרים על גבעה קטנה מול גן הפעמון שהיו מצוידים במערכת הגברה שמסיבות טבע מחתרתיות רק יכולות לחלום עליה והן אלו של כמה צועדות וצועדים שהתנפלו על שר המשפטים הטרי, אמיר אוחנה, כשהגיע לגן הפעמון.
ככל שמתקרבים לגן הפעמון, מתרבים מראות חובשי הכיפות שמעוכבים בצד הרחוב ונשמרים על ידי שוטר או שוטרת.
על הקשר בין השניים עמדה הפעילה פמיניסטית והקווירית הירושלמית תמר בן-דוד כשכתבה בעמוד הפייסבוק שלה כי "בסופו של דבר אמיר אוחנה יותר מסוכן בהרבה מובנים מכל כהניסט מאנייק שנעצר היום בידי המשטרה", והסבירה: "הוא מכשיר את הכהניסטים הקווירפובים עבור ממשלת הימין ומחזק את התנועה הזו שמשפיעה על כל החברה והאקלים הציבורי. האווירה שנוצרת בחסותו מסוכנת לנו יותר ממפגינים בודדים. הכהניסטים הם אולי חוד החנית ופוגעים בנו באופן הבוטה ביותר כמו שליסל לפני ארבע שנים, אבל האלימות היומיומית מתאפשרת מתוך הנורמליות האלימה שאוחנה מייצג. כל הכבוד שלא נתנו לו לצעוד בשקט".
הטראומה של רצח שירה בנקי עוטפת את המצעד באבל חריף שהופך לחד, במיוחד כשחולפים על פני המקום בו נרצחה ברחוב קרן היסוד. הצועדים שולפים פרחים וביתה של חברתי שבאה עמי, שואלת "למה היא כאן?". חברתי עונה לה "היא גם צעדה פעם והפכה לסמל של אהבה". הילדה מבקשת לשמוע את פרטי הסיפור וחברתי מתעקשת לחתום ב"היא סמל של אהבה עכשיו".
אחרי שהגדרות פורקו והדגלי הגאווה הוסרו מהתוואי הדרך, מקומות הבילוי הירושלמיים התמלאו בכל האנשים והקהילות שצעדו במצעד: מהומואיות תל אביביות, דרך הקהילה הדתית, שהיתה צריכה לנוח מריקודי המעגלים האינטנסיביים המסורתיים שלה, ועד להומואים פלסטיניים מהצפון שלומדים באוניברסיטה העברית וקוויריות יוצאות אתיופיה. לפעמים זה מדהים כמה עיר שהמגדר שלה הוא סלקציה ופרופיילינג, מתהדרת במקומות בילוי שלא נגועים בשמץ מההיגיון הזה ומאפשרים הכל מהכל, למי ששורדים את הברירה הירושלמית הטבעית.
"אז נתראה במצעד בתל אביב?" שאלתי חייל בן 19 מגדרה שישב ליידי בבר ה'וידיאו' וסיפר לי שאלה אירועי הגאווה הראשונים שפקד בחייו, והוא עשה זאת בגפו לחלוטין, "כן", הוא השיב, "אבל לשם צריך בטח להביא הרבה יותר כסף".